השניה אל הקורינתים 2:7-11

הַרְחִיבוּ לָנוּ לְבַבְכֶם; לֹא עָשִׂינוּ עָוֶל לְאִישׁ, לֹא גָּרַמְנוּ נֵזֶק לְאִישׁ, לֹא רִמִּינוּ אִישׁ. אֵינֶנִּי מְדַבֵּר מִתּוֹךְ כַּוָּנָה לְהַרְשִׁיעַ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר אָמַרְתִּי שֶׁאַתֶּם בְּלִבֵּנוּ, גַּם לַחַיִּים גַּם לַמָּוֶת. רַב בִּטְחוֹנִי בָּכֶם. גְּדוֹלָה גַּאֲוָתִי בָּכֶם. מָלֵאתִי נֶחָמָה וַאֲנִי שׁוֹפֵעַ שִׂמְחָה בְּכָל צָרָתֵנוּ. הֵן גַּם כַּאֲשֶׁר בָּאנוּ לְמָקֵדוֹנְיָה לֹא הָיָה מָנוֹחַ לְגוּפֵנוּ, אֶלָּא צָרוֹת מִכָּל עֵבֶר, מַאֲבָקִים מִחוּץ וַחֲשָׁשׁוֹת מִבַּיִת. אֲבָל אֱלֹהִים, הַמְנַחֵם אֶת הַנִּדְכָּאִים, נִחֵם אוֹתָנוּ בְּבוֹאוֹ שֶׁל טִיטוֹס. וְלֹא בְּבוֹאוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם בַּנֶּחָמָה שֶׁהוּא נֻחַם בָּכֶם; שֶׁכֵּן סִפֵּר לָנוּ עַל כִּסּוּפֵיכֶם, עַל רֺב צַעַרְכֶם, עַל הַקִּנְאָה שֶׁאַתֶּם מְקַנְּאִים לִי, וְלָכֵן שָׂמַחְתִּי עוֹד יוֹתֵר. הֵן גַּם אִם הֶעֱצַבְתִּי אֶתְכֶם בְּאִגַּרְתִּי, אֵינֶנִּי מִתְחָרֵט. גַּם אִם הִתְחָרַטְתִּי – אֲנִי רוֹאֶה שֶׁהָאִגֶּרֶת הַהִיא הֶעֱצִיבָה אֶתְכֶם, אַף כִּי רַק לִזְמַן מָה – כָּעֵת אֲנִי שָׂמֵחַ לֹא עַל שֶׁנֶּעֱצַבְתֶּם, אֶלָּא עַל שֶׁהָעֶצֶב הַזֶּה הֵבִיא אֶתְכֶם לִידֵי תְּשׁוּבָה; כִּי נֶעֱצַבְתֶּם כִּרְצוֹן אֱלֹהִים, בְּאֺפֶן שֶׁלֹּא נִגְרַם לָכֶם שׁוּם נֵזֶק עַל־יָדֵינוּ. הֵן הָעֶצֶב שֶׁהוּא כִּרְצוֹן אֱלֹהִים מְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה אֲשֶׁר תּוֹצָאָתָהּ יְשׁוּעָה, וְעַל עֶצֶב כָּזֶה אֵין לְהִצְטַעֵר. אֲבָל הָעֶצֶב כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם גּוֹרֵם מָוֶת. רְאוּ מָה עוֹרֵר בָּכֶם הָעֶצֶב הַזֶּה אֲשֶׁר כִּרְצוֹן אֱלֹהִים! הוּא עוֹרֵר בָּכֶם חָרִיצוּת, הִתְנַצְּלוּת, הִתְלַהֲטוּת, יִרְאָה, כִּסּוּפִים, קִנְאָה, נְכוֹנוּת לַעֲשִׂיַּת דִּין. מִכָּל הַבְּחִינוֹת הוֹכַחְתֶּם שֶׁאֵין בָּכֶם דֺּפִי בָּעִנְיָן הַהוּא.