השניה אל הקורינתים 5:2-17

וְאִם מִישֶׁהוּ גָּרַם צַעַר, הֲרֵי לֹא אוֹתִי צִעֵר, אֶלָּא אֶת כֻּלְּכֶם – לְפָחוֹת בְּמִדַּת מָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַגְזִים. דַּי לוֹ לְאִישׁ כָּזֶה הַתּוֹכֵחָה הַזֺּאת מֵאֵת הָרַבִּים. וּבְכֵן, לְהֶפֶךְ, עָדִיף שֶׁתִּסְלְחוּ לוֹ וּתְנַחֲמוּהוּ, לְמַעַן לֹא יִתְמוֹטֵט הָאִישׁ מֵרֺב צַעַר. עַל כֵּן אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתּוֹכִיחוּ לוֹ אֶת אַהֲבַתְכֶם. לְשֵׁם כָּךְ גַּם כָּתַבְתִּי, לְהִוָּכַח אִם מְצַיְּתִים אַתֶּם בְּכָל הַדְּבָרִים. וְאִישׁ אֲשֶׁר תִּסְלְחוּ לוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר, גַּם אֲנִי אֶסְלַח לוֹ; כִּי גַּם מַה שֶּׁאֲנִי סָלַחְתִּי, אִם סָלַחְתִּי עַל דְּבַר מָה, הֲרֵי סָלַחְתִּי לְמַעַנְכֶם לְנֺכַח הַמָּשִׁיחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲרִים עָלֵינוּ הַשָּׂטָן, שֶׁכֵּן מְזִמּוֹתָיו לֹא נֶעֶלְמוּ מֵאִתָּנוּ. כַּאֲשֶׁר בָּאתִי לִטְרוֹאַס לְבַשֵּׂר אֶת בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ גַּם נִפְתַּח לִי פֶּתַח מִטַּעַם הָאָדוֹן, אַךְ לֹא הָיָה מָנוֹחַ לְרוּחִי מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָצָאתִי אֶת טִיטוֹס אָחִי. אָז נִפְרַדְתִּי מֵהֶם וְיָצָאתִי אֶל מָקֵדוֹנְיָה. אֲבָל תּוֹדָה לֵאלֹהִים הַמּוֹבִיל אוֹתָנוּ בְּמַסַּע נִצָּחוֹן בַּמָּשִׁיחַ וּמֵפִיץ עַל־יָדֵינוּ אֶת נִיחוֹחַ דַּעַת אֱלֹהִים בְּכָל מָקוֹם. הֲלֹא נִיחוֹחַ הַמָּשִׁיחַ אֲנַחְנוּ לֵאלֹהִים, בְּקֶרֶב הַנּוֹשָׁעִים וּבְקֶרֶב הָאוֹבְדִים; לָאַחֲרוֹנִים רֵיחַ שֶׁל מָוֶת אֱלֵי מָוֶת, לָרִאשׁוֹנִים רֵיחַ שֶׁל חַיִּים אֱלֵי חַיִּים. וּמִי הָרָאוּי לְכָךְ? הֲרֵי אֵין אָנוּ כְּמוֹ הָרַבִּים הָעוֹשִׂים מִסְחָר בִּדְבַר אֱלֹהִים, אֶלָּא לְנֶגֶד עֵינֵי אֱלֹהִים, בְּיֺשֶׁר לֵב וּמִטַּעַם אֱלֹהִים, בַּמָּשִׁיחַ אָנוּ מְדַבְּרִים.